מה בין צילום לאמנות פלסטית?

במאמרו "הויתה של הדמות המצולמת", טוען אנדראה באזין שקיים קשר הדוק בין הצילום לבין האמנות הפלסטית . הוא טוען כי שניהם נובעים מאותו צורך אנושי תרבותי – צורך של תיעוד ושימור המציאות . טענתו העיקרית היא שהצילום עונה על צורך זה בצורה טובה ומספקת יותר,
ושפריצתו של הצילום שינתה את פני האמנות הפלסטית מבחינת מטרותיה ומשמעויותיה . באזין מגדיר את האמנות הפלסטית עוד מראשיתה, כצורך פסיכולוגי . הוא רואה את הריאליזם כניסיון להידמות – כניסיון לתעד את המציאות בדרך המדויקת המוחשית והנכונה ביותר, ולפיכך רואה בצילום כלי אשר נותן מענה ממצה יותר לצורך זה, בעקבות יכולתו הטכנית והאובייקטיבית לתיעוד המציאות .

באזין מתחיל את מאמרו בתיאור מקורה של האמנות הפלסטית . הוא טוען כי ראשיתה של האמנות הפלסטית היתה צורך תרבותי לשימור הזמן, ולמעשה שימור החיים מפני מוות . באזין מתאר את מנהג חניטת הגופות כפעולה הנובעת מצורך דומה לצורך באמנות פלסטית – שימור החיים . הוא כותב (ע"מ 249) "ניתוח כזה עשוי היה לגלות כי תסביך המומיה הוא המונח ביסודם של הציור והפיסול" . מאוחר יותר, הוא טוען, משתכללת התפישה האמנותית לרצון ליצור עולם "אידיאלי" . באזין טוען כי הבנת האמנות הפלסטית מחייבת את ההכרה בכך שזהו צורך בהשארת חותם החיים.


באזין מתאר את כניסת הפרספקטיבה כנקודת המפנה באמנות הפלסטית . הפרספקטיבה אפשרה חיקוי מדויק של המציאות ולכן פיצלה את האמנות הפלסטית לזרם אשר נתן ביטוי למציאות רוחנית, אשר התעמק בסמל ובמשמעות האובייקט . ולזרם נוסף, אשר עסק בחיקוי המציאות החיצונית בצורה הטובה ביותר הראילזם – זרם שהלך והתפשט, אך לא הצליח לתאר – את התנועה . באזין מגדיר את הצילום כהמשך לזרם זה, כפתרון ממצה ומושלם לצורך שזרם זה ניסה למלא . הוא כותב (ע"מ 251) "בהגשימו את מטרות אמנות הבארוק, שיחרר הצילום את האמנויות הפלסטיות מן האובססיה להידמות" . כניסת הצילום הביאה למשבר בראיליזם האומנותי – כיוון שהצילום עשה זאת טוב יותר ולכן לא היה עוד צורך בריאליזם האמנותי .

מכאן ואילך הפסיקה האמנות הפלסטית לקבל את תוקפה מן האוביקטיביות, או מהידמותה למציאות, אלא מהיותה אסתטית ועומדת בפני עצמה . (ע"מ 255) "מרגע שניצב לפניו מתחרה בהעתקה מיכנית שהיה בכוחו להגיע אל מעבר לדמיון של הבארוק, ולעצם הזהות עם המודל, נאלץ הציור לסגת לו אל תוך הקטגוריות של האובייקט" .  באזין מזהה את פיקאסו בתור הדמות המרכזית במשבר הריאליזם וכותב עליו (ע"מ 252) "בהיותו משוחרר מ-'תסביך ההידמות' זנח הצייר המודרני את עניין ההידמות להמונים אשר מעתה ואליך מזהים דמיון עם צילום, או עם סוג ציור שקשור באיזה אופן שהוא לצילום".
באזין רואה את הצילום כדבר אוביקטיבי, בלתי אמצעי . לכן, טוען באזין, הצילום אמין הרבה יותר מן הציור . למרות יכולתו של הציור "לספר" על המודל יותר מן הצילום, יש לו כוח שכנוע קטן יותר . הוא טוען כי לא ניתן להטיל ספק בקיומו של האובייקט המצולם, גם אם איכות הצילום או צבעו יהיו ירודים . הצילום מתאר את דמותו של העולם הטבעי . הוא הריאליזם האמיתי .

באזין בונה את הטיעון המרכזי באופן הדרגתי, ותוך בניית קישורים שאינם בהכרח מובנים מאליו . כך הוא יוצר בסיס להשוואה בין הצילום ובין האמנות הפלסטית – ולמעשה כך הוא מצליח לטעון שהצילום שינה והשפיע על האמנות הפלסטית . ע"י דוגמאות מתקופות קדומות והשוואתם עם האמנות הפלסטית של ימינו, ולאחר מכן השוואת הפרספקטיבה עם הצילום (ע"מ 250) "הקמרה אובסקורה של דה וינצ"י בישרה את המצלמה של נייפס" יוצר באזין תחושה של יחסי גומלין בין הצורך הפסיכולוגי בשימור החיים, האמנות הפלסטית, והצילום . וע"י כך מבשיל את הרעיון שהצילום שינה את משמעות האמנות הפלסטית .

המשפט האחרון במאמר סותר חלק מן הנאמר בו . באזין טוען שהקולנוע הוא אוביקטיבי . הוא טוען זאת בהשוואה לאמנות הפלסטית, ובבחינת יכולת החיקוי של המציאות, ע"י כל אחד מהם . במשפטו האחרון, סותר באזין את היות הקולנוע אוביקטיבי . שפה היא לעולם אינה אוביקטיבית . היא נקודת מבט . באזין טוען במשפט האחרון שהקולנוע, על אף היותו חיקוי טוב יותר, הוא שרירותי ואינו משוחרר מסוביקטיביות .

נקודת ביקורת : באזין מתייחס לגדולת הצילום מבחינת יכולתו האוביקטיבית ומבחינת אמינותו . אך נוטל ממנו את ערכו האמנותי . האם הקסם היחיד בו הוא שהוא נראה "אמיתי" יותר ? המציאות כיום, המאפשרת צילום בהדמיית מחשב וכו' – מוכיחה שלא . גם הפופולריות הגואה של צילום שאינו ריאליסטי, למשל ציורים אבסטרקטיים, או צילומים ותמונות אמנות ביתיות שאנשים תולים בביתם לא כדי לתעד אלא כדי ליהנות מהם.